בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענות האם כי מצבו הרגשי של הפעוט נוכח המלחמה מצדיק את הפסקת המפגשים הפיזיים עם האב. השופטת הבהירה כי תקשורת מרחוק אינה מהווה מענה ראוי לצרכיו ההתפתחותיים של תינוק ואינה יכולה להחליף את הנוכחות ההורית הישירה. בפסק הדין נקבע כי אין להשתמש במצב הביטחוני כעילה לניתוק הקשר, תוך הדגשת החשיבות שבשמירה על רציפות המפגשים גם בעת חירום.
"לא מקובל": ביקורת חריפה בבית המשפט על אם שהרחיקה את האב מבנם המשותף בחסות המלחמה
בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה הורה לאחרונה על חידוש מידי של זמני השהות בין פעוט כבן שנה וחצי לבין אביו, לאחר שמפגשיהם הופסקו באופן חד-צדדי על ידי האם במהלך המתיחות הביטחונית והמלחמה מול איראן. פסק הדין, שניתן על ידי השופטת נאוה גדיש, כולל ביקורת נוקבת על התנהלות האם, אשר השתמשה במצב החירום כדי למנוע קשר פיזי בין האב לבנו, תוך שהיא טוענת כי הדבר נעשה לשם הגנה על שלומו הרגשי של הקטין מפני אזעקות וטילים. מעבר להוראה המבצעית לחידוש המפגשים, חייב בית המשפט את האם בתשלום הוצאות משפט בסך 3,500 שקלים, כביטוי למורת הרוח מהתנהלותה שנתפסה כפגיעה בטובת הילד ובזכויות ההוריות הבסיסיות.
השתלשלות האירועים המשפטית החלה באוקטובר אשתקד, אז גובש הסדר המסדיר את הקשר בין האב לבין בנו הפעוט. על פי אותן הבנות שקיבלו תוקף של החלטה שיפוטית, נקבע כי האב ייפגש עם בנו פעמיים במהלך ימי החול וכן בכל סוף שבוע שני. המפגשים הוגדרו למשך "כמה שעות" בכל פעם, במטרה לבנות ולשמר את הקשר הראשוני והחיוני בין האב לתינוק הנמצא בשלבי התפתחות קריטיים. ההסדר תפקד כסדרו עד לפרוץ מבצע "שאגת הארי", אז החליטה האם להשעות את המפגשים הפיזיים באופן מוחלט, תוך שהיא נשענת על הוראות פיקוד העורף והמצב הביטחוני הרגיש.
ימים ספורים לאחר תחילת המבצע הצבאי, מצא עצמו האב אל מול שוקת שבורה כאשר האם סירבה לאפשר לו לראות את בנו. בתגובה לכך, הגיש האב בקשה דחופה לבית המשפט לענייני משפחה, בה תיאר כיצד האם פועלת על דעת עצמה ומפרה את צווי בית המשפט תוך שימוש במלחמה ככסות לניתוק הקשר. האב הדגיש בבקשתו כי ניסה להגיע להבנות עם האם מחוץ לכותלי בית המשפט, ואף הציע מתווה פשרה מרחיק לכת מבחינתו כדי להפיג את חששותיה: הוא הציע כי זמני השהות יתקיימו בתוך ביתה של האם, במרחב המוגן המוכר לפעוט, למשך שעה וחצי בלבד. כדי למנוע חיכוך ואי-נעימות, הציע האב כי האם תשהה בזמן זה בבית הוריה המתגוררים בסמיכות.
למרות מה שנתפס כגישה עניינית ומתפשרת מצד האב, האם דחתה את ההצעה על הסף. בכתבי ההגנה שהגישה לבית המשפט, הגדירה האם את הצעת האב לקיום המפגשים בביתה כ"הזויה". היא עמדה על דעתה כי בתקופת החירום הנוכחית, אין להוציא את התינוק מביתו בשל החרדה העמוקה שהוא חווה למשמע אזעקות פתאומיות ורעשי נפץ. האם טענה כי היא פועלת מתוך אינסטינקט אימהי טהור וכי טובת הקטין מחייבת הישארות בסביבה מוגנת לחלוטין. כחלופה למפגשים הפיזיים, הציעה האם לאב לקיים אינטראקציה עם בנו אך ורק באמצעות שיחות וידאו בזום או בווטסאפ, וזאת עד להודעה חדשה או עד לסיום הרשמי של מצב החירום הביטחוני.
השופטת נאוה גדיש, שבחנה את טענות הצדדים, דחתה מכל וכל את עמדת האם וקיבלה את בקשת האב. בהחלטתה ציינה השופטת כי דווקא הצעת האב לקיים את המפגשים בבית האם היא עדות ליכולת הורית גבוהה ולרגישות למצב. השופטת קבעה כי מדובר בהצעה מתחשבת המלמדת על יכולתו של האב לראות את טובת הקטין ולהימנע מ"טלטולו" בתקופה כה רגישה ומורכבת. בעוד שלאם עומדת הזכות לסרב לכך שהאב ייכנס לביתה מטעמים של פרטיות, הרי שסירוב זה אינו מעניק לה את הזכות לבטל את המפגשים לחלוטין או להכתיב מציאות של נתק פיזי.
במרכז פסק הדין עמדה הקביעה העקרונית לגבי מהות הקשר בין הורה לילדו בתקופת מלחמה. השופטת הבהירה כי המצב הביטחוני בישראל, למרות היותו מדאיג ומשפיע על כלל האוכלוסייה ובפרט על ילדים רכים, אינו מהווה עילה חוקית או מוסרית למניעת קשר תקין ורציף בין הורה לילדו. השופטת הדגישה כי מניעת קשר ישיר, אישי ובסיסי היא צעד "בלתי מקובל בשום מקרה", ובוודאי שלא כאשר מדובר בתינוק בן שנה וחצי הזקוק לנוכחות פיזית של שני הוריו כדי לבנות תחושת ביטחון בסיסית בעולם.
אחת הנקודות המרכזיות בהחלטה נגעה לניסיון להמיר את המפגשים הפיזיים בתקשורת דיגיטלית. השופטת קבעה נחרצות כי "מפגש בזום אינו יכול להוות תחליף לקשר ישיר בין הקטין לאביו". קביעה זו מתכתבת עם עמדות מקצועיות בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית, הגורסות כי עבור פעוטות בגיל זה, המגע הפיזי, הריח והנוכחות הממשית של ההורה הם מרכיבים שאינם ניתנים לשעתוק דרך מסך. השופטת הבהירה כי הטכנולוגיה יכולה לשמש ככלי עזר משלים, אך בשום אופן לא כמענה בלעדי לצורך של התינוק באביו, במיוחד בעתות משבר שבהן הדמויות ההוריות מהוות את ה"עוגן" היחיד של הילד.
בהחלטתה הביעה השופטת גדיש צער עמוק על האופן שבו בחרה האם להתנהל. היא רמזה כי השימוש בטיעון החרדה מהמלחמה נראה כניסיון לדחוק את רגלי האב מחיי בנו, תוך ניצול החרדה הציבורית הכללית. בית המשפט הבהיר כי חובתה של אם במדינת ישראל, הנמצאת תחת איומים ביטחוניים חוזרים ונשנים, היא למצוא את הדרך לאפשר את הקשר ההורי גם תחת אש, ולא להשתמש באש כתירוץ לביטול הקשר.
אכן, ציינה השופטת, מטענות האם עולה שמדובר בפעוט רגיש וכי היא דואגת באופן כן ואמיתי לשלומו, ואולם לדבריה הפתרון של קשר מקוון בלבד עם האב, שמשמעותו ניתוקו הפיזי בין השניים – אינו מקובל, ואף קיים חשש שהנזק שייגרם לתינוק כתוצאה מכך יעלה בהרבה על התועלת. עמדה זו משקפת את התפיסה המשפטית המעניקה עדיפות עליונה לרציפות הקשר ההורי כמרכיב חיוני לבריאותו הנפשית של הקטין, גם כאשר קיימים סיכונים חיצוניים אובייקטיביים.
לפיכך קבעה השופטת גדיש כי זמני השהות בין האב לפעוט יחודשו לאלתר ויקוימו במתכונת המקורית שנקבעה בין הצדדים, כלומר פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני. החלטה זו נועדה להשיב את היציבות לחייו של התינוק ולמנוע את התקבעותו של נתק העלול להוביל לניכור הורי או לפגיעה בלתי הפיכה בהתקשרות שבין האב לבנו. לצד ההוראה האופרטיבית, חייב בית המשפט את האם בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 3,500 שקלים. צעד זה נועד להבהיר כי המערכת המשפטית רואה בחומרה נקיטת צעדים חד-צדדיים המשנים את הסטטוס-קוו בחיי ילדים ללא אישור שיפוטי.
החלטה זו מצטרפת לשורה של פסקי דין שניתנו מאז פרוץ המלחמה, המבצרים את מעמדו של הקשר ההורי כזכות יסוד שאינה נסוגה בפני המצב הביטחוני. המערכת המשפטית מבהירה שוב ושוב כי דווקא בתקופות של אי-ודאות חיצונית, ישנה חשיבות עליונה לשמירה על יציבות ורציפות בחייו של הקטין. ניתוק של הורה אחד, בטענה של "הגנה", עלול להתברר כפגיעה נפשית חמורה בהרבה עבור הפעוט מאשר החשיפה המבוקרת למציאות הביטחונית בלוויית שני הוריו.
פסק הדין מסתיים בהנחיות ברורות לחידוש המפגשים, תוך ציפייה מהצדדים לגלות בגרות ואחריות. בית המשפט קבע כי על האם לאפשר את זמני השהות במרחבים מוגנים ככל שנדרש, אך עליה לחדול מכל ניסיון למנוע את המפגש הפיזי עצמו. המקרה של הפעוט מפתח תקווה משמש כעת כתקדים ברור עבור משפחות רבות הנמצאות בסיטואציות דומות, ומבהיר כי חומות הבית והמרחב המוגן אינן יכולות לשמש חומה המפרידה בין ילד לאביו.
ההגנה על שלומו של קטין אינה מסתכמת רק בהגנה פיזית מפני טילים, אלא כוללת הגנה על שלמות עולמו הרגשי והמשפחתי. המציאות הישראלית מחייבת חוסן משפחתי, וחוסן זה נבנה באמצעות שיתוף פעולה הורי, גם כאשר מערכות היחסים האישיות עלו על שרטון. אימוץ המתווה של האב והטלת ההוצאות על האם מסמנים את סוף הניסיון לקבע את ה"זום" כנורמה חדשה במערכות יחסים הוריות בתקופות חירום, ומחזירים את מרכז הכובד אל הקשר האנושי הישיר.
