התובע טען כי ביצוע פעולות ההחייאה על גבי מדרכה ביום קיץ לוהט הוביל לכוויות קשות בדרגה שנייה ושלישית בחלקי גוף נרחבים. בית המשפט קבע כי סדר העדיפויות של הצוות הרפואי בנסיבות של סכנת חיים מיידית גובר על הסיכונים הכרוכים בנזקי סביבה משניים. השופטת נאות-פרי פסקה כי הטיפול היה מקצועי וסביר, ודחתה את הטענה לפיה היה על הפרמדיקים להזיז את המטופל טרם ייצוב מצבו הקריטי.
תביעה תקדימית נגד מד"א: מטופל שחייו ניצלו לאחר דום לב טוען לרשלנות בביצוע פעולות ההחייאה
התובע טען כי ביצוע פעולות ההחייאה על גבי מדרכה ביום קיץ לוהט הוביל לכוויות קשות בדרגה שנייה ושלישית בחלקי גוף נרחבים. בית המשפט קבע כי סדר העדיפויות של הצוות הרפואי בנסיבות של סכנת חיים מיידית גובר על הסיכונים הכרוכים בנזקי סביבה משניים. השופטת נאות-פרי פסקה כי הטיפול היה מקצועי וסביר, ודחתה את הטענה לפיה היה על הפרמדיקים להזיז את המטופל טרם ייצוב מצבו הקריטי.
בית המשפט המחוזי בחיפה הכריע לאחרונה בסוגיה משפטית ואתית מורכבת, המעמידה למבחן את גבולות האחריות של צוותי רפואת חירום הפועלים תחת תנאי לחץ קיצוניים. בפסק דין מפורט ומנומק, דחתה השופטת תמר נאות פרי תביעת נזיקין שהוגשה נגד מגן דוד אדום (מד"א) וקופת חולים מכבי. התביעה עסקה בנזקים גופניים ונפשיים קבועים שנגרמו למטופל במהלך פעולות החייאה מוצלחות שהצילו את חייו. המקרה מעלה לדיון משפטי את עקרון "סדר העדיפויות הרפואי" בשטח, ומגדיר מחדש את מבחן הסבירות המצופה מאנשי רפואה בעת התמודדות עם סכנת חיים מיידית אל מול נזקים משניים צפויים.
השתלשלות האירועים: בין חיים למוות במרחב הציבורי
האירוע התרחש באחד מימי השיא של קיץ 2014. התובע, צלם במקצועו, הגיע למרפאת קופת החולים כשהוא מתלונן על כאבים חריפים בבית החזה ותחושת מועקה. דקות ספורות לאחר כניסתו למרפאה, התמוטט התובע לנגד עיני הצוות הרפואי לאחר שסבל מדום לב פתאומי. צוות המרפאה החל באופן מיידי בביצוע פעולות החייאה בסיסיות (BLS), ובמקביל הוזעקה למקום ניידת טיפול נמרץ של מד"א.
בשל התנאים הפיזיים במרפאה והצורך במרחב עבודה המאפשר גישה של מספר אנשי צוות וציוד רפואי מורכב, הוחלט להעביר את התובע למדרכה הסמוכה למבנה המרפאה. שם, תחת שמש יוקדת ועל גבי אבנים משתלבות שספגו חום במשך שעות, נלחמו אנשי מד"א והמרפאה על חייו במשך כ-45 דקות. הטיפול כלל עיסויי חזה רציפים, הנשמה מלאכותית, מתן תרופות לווריד ושימוש חוזר בשוקים חשמליים בניסיון להשיב את קצב הלב לסדרו. המאמץ הממושך נשא פרי: הדופק חזר, ומצבו של התובע יוצב במידה שאפשרה את פינויו למרכז הרפואי רמב"ם. שם עבר צנתור דחוף ואושפז במחלקת טיפול נמרץ כשהוא במצב קשה אך יציב.
הטענה המרכזית: הצלת חיים במחיר של כוויות קשות
על אף הצלחת הטיפול הרפואי במניעת מוות ובהבטחת תפקוד מוחי תקין, גילה התובע עם התעוררותו כי הוא סובל מכוויות קשות ורחבות היקף בחלקי גופו שהיו במגע עם המדרכה. הכוויות, שדורגו ברמות חומרה של דרגה שנייה ושלישית, התפרסו על פני כ-30% משטח גופו, כולל הגב, העכוז, כפות הרגליים וחלקו האחורי של הראש. הנזק היה כה עמוק עד שהתובע נדרש לעבור סדרה של ניתוחים מורכבים להשתלות עור ותקופת שיקום ארוכה ומכאיבה.
בתביעה שהגיש באוגוסט 2020, טען התובע כי הצוות הרפואי התרשל בכך שלא נקט באמצעי זהירות מינימליים להגנה על גופו מפני הקרקע הלוהטת. לטענתו, ניתן היה להציב חוצץ כלשהו – שמיכה, סדין או קרש גב – בין המדרכה לגופו מבלי לפגוע ברציפות הטיפול. התובע הוסיף ותיאר פגיעה נפשית קשה ומתמשכת, הכוללת פוסט-טראומה (PTSD), דיכאון ותחושת בושה עמוקה ממראה גופו המצולק. לדבריו, הפגיעות הללו הובילו להסתגרות חברתית ולפירוק חיי הנישואין שלו.
עמדת ההגנה: הקדושה של רצף ההחייאה
מד"א וקופת חולים מכבי הציגו קו הגנה אחיד המבוסס על פרוטוקולים רפואיים בינלאומיים למצבי החייאה (ACLS). לטענת הנתבעות, במצב של דום לב, מוחו של המטופל מתחיל לסבול מנזק בלתי הפיך בתוך דקות ספורות של חוסר חמצן. כל שנייה שבה לא מבוצעים עיסויי חזה אפקטיביים מקטינה את סיכויי ההישרדות של המטופל בעשרות אחוזים.
הפרמדיקים שהשתתפו באירוע העידו כי בשעת המעשה, תשומת הלב הוקדשה באופן בלעדי לניהול נתיב האוויר, ביצוע עיסויים ומתן תרופות. הם הדגישו כי לא חשו בחום המדרכה דרך נעליהם וכפפותיהם, ולא היו מודעים לסכנת הכוויות בזמן אמת. מעבר לכך, נטען כי מדרכה קשיחה היא משטח עבודה הכרחי לביצוע החייאה, שכן משטחים רכים בולעים את עוצמת הלחיצה על בית החזה והופכים את העיסוי ללא יעיל. נציגי מד"א טענו כי דרישת התובע להפסיק את הטיפול לצורך הזזתו או הצבת חוצץ הייתה עלולה לגרום למותו הוודאי או לנזק מוחי קשה.
"במצב של דום לב, המטרה היחידה היא החזרת זרימת הדם למוח. כל פעולה אחרת שמסיחה את הדעת או קוטעת את רצף העיסויים היא בבחינת הימור על חיי המטופל". (מעדות מומחה רפואי מטעם ההגנה).
ניתוח פסק הדין: מבחן "הרופא הסביר" בנסיבות קיצון
השופטת תמר נאות פרי אימצה את עמדת הנתבעות וקבעה כי לא הוכחה רשלנות מצד הצוות הרפואי. בפסק דינה, ניתחה השופטת את מאזן האינטרסים הרפואי והגיעה למסקנה כי היררכיית הנזקים פעלה לטובת המשך הטיפול הרציף. היא קבעה כי סיכון המוות גובר באופן מוחלט על סיכון הכוויות, חמורות ככל שיהיו.
השופטת ציינה מספר נימוקים מרכזיים להחלטתה:
- מניעת נזק מוחי: הצוות פעל להבטיח את התוצאה הטובה ביותר האפשרית – חיים ללא נכות נוירולוגית. הפסקה בטיפול הייתה מסכנת הישג זה.
- אי-צפיות הנזק: בית המשפט קיבל את הטענה כי כוויות ממדרכה אינן בגדר "סיכון מוכר" בפרוטוקולי החייאה בשטח, ולכן לא ניתן לצפות מצוות רפואי בתנאי דחק לתת על כך את הדעת.
- סבירות מקצועית: נקבע כי הטיפול הוענק בהתאם לסטנדרט הרפואי המקובל, וכי לא נפל פגם בשיקול הדעת של הפרמדיקים שהחליטו להמקד בהחזרת הדופק.
- חשיבות המשטח הקשיח: הוכח כי הצורך המקצועי במשטח קשיח (כמו המדרכה) הוא קריטי לאפקטיביות של עיסויי הלב.
להלן ריכוז השוואתי של מאזן הנזקים כפי שנבחן בהליך המשפטי:
| היבט רפואי | החלטת הצוות (המשך החייאה) | חלופה מוצעת (עצירה למיגון) |
| מצב המטופל | חיים ללא פגיעה מוחית | סיכון גבוה למוות מוחי או מוות קליני |
| זרימת דם למוח | רציפה (במידת האפשר) | הפסקה קריטית בלחץ הדם המוחי |
| נזק משני | כוויות עוריות קשות (דרגה 2-3) | מניעת כוויות |
| שיקול דעת | התמקדות בהצלת חיים | התמקדות במניעת נזק משני |
השלכות אתיות ומשפטיות
פסק הדין נוגע גם בסוגיה רחבה יותר של "רפואה מתגוננת". השופטת הביעה הבנה לכך שקביעת רשלנות במקרה כזה הייתה עלולה להרתיע צוותי רפואה מלבצע פעולות החייאה בשטח בתנאים לא אידיאליים, מתוך חשש שייחשפו לתביעות עתידיות על נזקים משניים. הגנה משפטית זו חיונית כדי לאפשר לאנשי רפואת החירום לפעול במהירות ובנחישות במצבים שבהם הגבול בין חיים למוות נמדד בשניות.
השופטת נאות פרי הביעה אמפתיה עמוקה לסבלו של התובע, וציינה כי "אין ספק שהנזק בגין הכוויות משמעותי". עם זאת, היא הדגישה כי רשלנות נמדדת לפי הסטנדרט המקצועי ולא לפי התוצאה המצערת. בשל נסיבותיו האישיות הקשות של התובע ומצבו הבריאותי והנפשי המורכב, החליט בית המשפט, לפנים משורת הדין, שלא לחייבו בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורכי הדין של מד"א וקופת החולים, על אף דחיית התביעה.
פסק הדין מסתיים בקביעה כי הצוותים הרפואיים ביצעו את המוטל עליהם על הצד הטוב ביותר בנסיבות העניין, והצליחו במשימה הקשה ביותר – הענקת חיים חדשים לאדם שחווה מוות קליני. המסר המשפטי העולה מההחלטה הוא ברור: במאבק שבין החיים לבין נזקים גופניים אחרים, ערך החיים נשאר הערך העליון והמכריע בדין הישראלי.
