ניתוח גלגולי סעיף הסמכות בחוק יסוד השפיטה חושף עיוות פרשני שהרחיב את גבולות ההתערבות השיפוטית באופן חסר תקדים ההסתמכות על המונח "למען הצדק" מאפשרת לשופטים לפעול גם בהיעדר בסיס חוקי מוצק ולבקר החלטות של הדרג המדיני והמנהלי התהליך ההיסטורי מתאר את הפיכתו של בית המשפט מגוף המבקר את המנהל לרשות-על בעלת סמכויות ריבוניות המשנות את מאזן הכוחות
במהלך הדיון בעתירות להדחת השר בן-גביר, עורר עו"ד דוד פטר סערה כשטען כי לבג"ץ אין סמכות חוקית להתערב במינוי, תוך קריאת תיגר על הפרשנות המרחיבה לסעיף 15(ג) לחוק יסוד השפיטה.
שופטי ההרכב דחו את הטענות בביטול, אולם מחקר אקדמי חדש חושף כי יסוד הסמכות הבלתי מוגבלת של בית המשפט עשוי להישען על טעות תרגום היסטורית מימי המנדט הבריטי.
הפולמוס המשפטי המחודש מעלה שאלות נוקבות על מהות הדמוקרטיה הישראלית, המתח בין ריבונות העם לשלטון החוק, והצורך בהסדרת גבולות הגזרה שבין הרשות השופטת למחוקקת.
זירה משפטית או זירה פילוסופית?
השאלה בדבר גבולות סמכויותיו של בית המשפט העליון, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ), אינה עוד דיון תיאורטי המוגבל למסדרונות האקדמיה. מדובר בשאלה הניצבת בלב המחלוקת המעמיקה שקורעת את החברה הישראלית מזה שנים. מצד אחד של המתרס ניצב המחנה הדוגל בעליונותו המוחלטת של בית המשפט כשומר סף חיוני, ומהעבר השני מתייצבים אלו המבקשים להגדיר מחדש את גבולות הגזרה ולצמצם את מידת ההתערבות השיפוטית בפעולות הרשות המבצעת והמחוקקת.
המחלוקת אינה טכנית בלבד; היא נוגעת בשורשי התפיסה הדמוקרטית. כל צד מעגן את עמדתו בטיעונים עקרוניים על חלוקת הסמכויות הראויה במדינה מודרנית. האם עקרון הכרעת הרוב הוא חזות הכול, או שמא הגנה על זכויות המיעוט היא הליבה הפועמת של המשטר? האם ריבונות העם מתמצה בפתק הבוחר, או שהיא נשענת על עקרונות-על ליברליים שאינם תלויים בהסכמה פוליטית רגעית? השאלות הללו מובילות לדיון בשאלת האפקטיביות: האם השופטים המקצועיים הם המגן הטוב ביותר על הדמוקרטיה, או שמא דווקא נבחרי הציבור, הנתונים לביקורת מתמדת של הבוחרים, הם אלו שצריכים להכריע בשאלות ערכיות?
"אין לכם סמכות": הטיעון שטלטל את האולם
בדיון שהתקיים בשבוע שעבר בבג"ץ, בעתירות המבקשות להורות על פיטורי השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר, עברה המחלוקת מהמישור הפילוסופי למישור הפרוצדורלי-חוקי. עו"ד דוד פטר, המייצג את השר, הציב בפני השופטים שאלה ישירה: מהו המקור החוקי לסמכותכם? טיעונו נפתח בקביעה נחרצת כי לבית המשפט אין סמכות להורות על הדחת שר.
הכרזה זו התקבלה בגיחוך מופגן מצד חברי ההרכב המורחב. השופטים אלכס שטיין ועופר גרוסקופף מיהרו להתעמת עם פטר. במוקד הוויכוח עמד סעיף 15(ג) לחוק יסוד השפיטה, הקובע כי "בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר". עבור רוב שופטי העליון כיום, מדובר בסעיף המעניק סמכות רחבה ובלתי מוגבלת כמעט, בכפוף למבחן ה"צדק" הסובייקטיבי של השופט.
השופט שטיין, שהתפרסם בעבר דווקא כמי שנוקט בגישה שמרנית יותר, הפטיר כלפי פטר כי מדובר בטיעונים שמתאימים לסטודנטים ב"שנה א'". התגובה הזו משקפת את התפיסה המושרשת בבניין בית המשפט העליון, לפיה סמכות בג"ץ היא אינהרנטית ואינה מוגבלת לסוגיות מנהליות צרות.
שורשי ה"מהפכה" ופסילת חוקי יסוד
הפרשנות המרחיבה לסעיף 15(ג) הגיעה לשיאה בפסיקות האחרונות בנושא חוקי היסוד. חלק מהשופטים סבורים כי הסעיף מאפשר להם לפסול אפילו את חוקי היסוד עצמם – הנורמה העליונה במדרג החוקי של ישראל. השופטת יעל וילנר, בפסק הדין בעניין עילת הסבירות, קבעה כי קיימת סמכות כזו המבוססת על סעיף 15(ג), אם כי הדגישה כי השימוש בה צריך להיעשות רק במקרים קיצוניים וחריגים. השופטת רות רונן הלכה צעד קדימה וסברה כי התיקון בעניין הסבירות הוא אכן דרמטי מספיק כדי להצדיק את השימוש בסמכות זו.
הקביעה כי סעיף 15(ג) מעניק כוח לבטל חוקי יסוד מעלה תהייה משפטית כבדת משקל: אם אכן קיימת סמכות כזו כבר משנת 1984 (מועד חקיקת חוק יסוד השפיטה), מדוע נדרש בית המשפט העליון בשנת 1995 להפיק את פסק דין "המזרחי" המפורסם? פסק דין זה, שהשתרע על פני מאות עמודים, נחשב למכונן "המהפכה החוקתית" של הנשיא דאז אהרן ברק, שביסס את היכולת לפסול חוקים רגילים מכוח חוקי היסוד. אם סעיף 15(ג) מעניק "כוח-על" בלתי מוגבל, הרי שכל המהפכה החוקתית הייתה לכאורה מהלך מיותר.
הפרדוקס של סעיף 15(ג) וטעות התרגום ההיסטורית
השאלה המתבקשת היא האם הפרשנות המקובלת כיום לסעיף 15(ג) אכן נאמנה לכוונת המחוקק. מחקר אקדמי חדש של אופיר לוי, שהתפרסם בכתב העת "משפט ועסקים" של אוניברסיטת רייכמן, חושף תמונה שונה בתכלית. לוי טוען כי הפרשנות המרחיבה היא תוצאה של עיוות לשוני ותרגום משובש מהשפה האנגלית.
סעיף 15(ג) אינו יצירה ישראלית מקורית של שנות השמונים. בדברי ההסבר להצעת חוק היסוד מ-1978 נכתב במפורש כי הנוסח הועתק מחוק בתי המשפט הקודם כדי לשמר את ההלכות הקיימות ולא לזעזע את המערכת. בתקופה ההיא, הרעיון שבית משפט יבטל חוקים נחשב לבלתי נתפס. המקור האמיתי של הסעיף נמצא ב"דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י)", המסמך המנדטורי שהגדיר את סמכויות בתי המשפט.
המונח המקורי באנגלית היה high court of justice. לפי המחקר, המילה justice בהקשר זה אינה מכוונת למושג המוסרי המופשט "צדק", אלא למושג הפרוצדורלי "שפיטה" או "שיפוט" (Judicature). באנגליה, המונח high court of justice מציין בית משפט בדרגה מסוימת העוסק בענייני מנהל, ולא מוסד בעל סמכות-על מוסרית. התרגום לעברית כ"סעד למען הצדק" יצר הטיה שפרשנים מאוחרים השתמשו בה כדי להעניק לבג"ץ סמכויות שככל הנראה מעולם לא ניתנו לו על ידי המחוקק הבריטי או הישראלי.
שאלת ריבונות המחוקק אל מול סמכות השופט
עו"ד פטר ביקש להזכיר לשופטים כי תפקידם הוא לפרש את החוק, ולא ליצור אותו. לשיטתו, המחשבה שסעיף חוק טכני במהותו יכול להפוך את בית המשפט ל"כול יכול" היא מופרכת. מנגד, שופטי העליון רואים בסעיף זה את "כיפת הברזל" של זכויות האדם בישראל, כזו שמאפשרת להם להיכנס לכל ואקום חוקי שבו נפגע מה שהם מגדירים כ"צדק".
הפער בין הגישות אינו ניתן לגישור בקלות. אם המילה justice אכן פורשה בטעות, הרי שכל הבניין החוקתי שנבנה על גביה בעשורים האחרונים נשען על יסודות רעועים. מאידך, חלוף הזמן והלכות שנפסקו במשך עשרות שנים יצרו מציאות משפטית שקשה להפוך בבת אחת.
הדיון בעתירה בעניין השר בן-גביר הפך אם כן לזירת התגוששות על עצם הלגיטימיות של הביקורת השיפוטית. האם בג"ץ מוסמך להורות לראש ממשלה לפטר שר? לפי הפרשנות המרחיבה של סעיף 15(ג), התשובה חיובית ונובעת מהצורך ב"צדק" מנהלי. לפי הגישה השמרנית, המגובה במחקרים היסטוריים, מדובר בהסגת גבול בוטה לתחומה של הרשות המבצעת והפוליטית.
מבט לעתיד: הצורך בהסדרה חוקתית
הוויכוח המר שהתנהל באולם הדיונים מדגיש את הצורך הבוער בהסדרה ברורה של סמכויות בית המשפט העליון. כאשר שופטים מכנים טיעונים על גבולות סמכותם כ"טיעונים של שנה א'", וכאשר עורכי דין מצהירים בפני הרכב מורחב "אין לכם סמכות", נראה שהמתח המוסדי הגיע לנקודת רתיחה.
השאלה נותרת פתוחה לפתחה של הכנסת: האם יש להשאיר את המונח העמום "סעד למען הצדק" כבסיס לפעילות בג"ץ, או שמא הגיעה העת להגדיר בחוק יסוד מפורט ומדויק מהם גבולות הגזרה של הרשות השופטת. עד שזה יקרה, נראה כי בג"ץ ימשיך לראות בסעיף 15(ג) מקור סמכות אינסופי, בעוד שמבקריו ימשיכו לראות בו עדות לטעות היסטורית שהפכה למהפכה לא מוסמכת.
הדיון בשאלת פיטורי השר הוא רק הסימפטום. המחלה, כך נראה, היא היעדרן של הסכמות יסוד על כללי המשחק הדמוקרטיים במדינת ישראל. כל עוד חוק יסוד השפיטה נותר פתוח לפרשנויות כה קוטביות, המאבק בין מגדל השן לבין נבחרי הציבור ימשיך להוות את מוקד הרעש המרכזי של הפוליטיקה והמשפט בישראל.
